לחץ טמפרטורה וכמות הפחמן הדו-חמצני המומס במים (קרבונציה) משפיעים אחד על
.השני ומשתנים בהתאמה, שינוי באחד מהגורמים האלה יביא לשינוי בגורמים האחרים
השיטה בה מודדים את כמות הגז המומס במים היא נפח הגז המומס בליטר אחד של
בירה בתנאים אידיאלים. למשל אם מציינים בירה פילסנר שבה יש 2.5 ליטר פחמן דו-חמצני הכוונה היא שאם היינו מוציאים את הפחמן הדו-חמצני המומס בליטר של בירה ושמים
אותו בתנאים אידיאלים של 0 מעלות צלזיוס ולחץ אטמוספרי של אטמוספירה אחת, הנפח
.שהגז היה תופס היה 2.5 ליטר, להזכירכם ליטר אחד שווה ל1000 סמ' בשלישית
במהלך התסיסה וגם במהלך חיי המדף של בקבוק הבירה הגז המומס בבירה יוצא מהבירה
.אל החלל הריק שבבקבוק, פוגע בדפנות הבקבוק וחוזר אל תוך הבירה
אם נמלא כמות קטנה מדי של בירה בבקבוק הבירה, לא יתפתח בבקבוק מספיק
לחץ כתוצאה מהד-ספייס גדול מדי וכך יהיה מצב של חוסר שיוויון בו הגז נמצא יותר בחלל
.הריק יותר מאשר בבירה, התוצאה תהיה בירה לא מוגזת מספיק
כדי להגיע לכמות הגז האידיאלית עבור הבירה, נצטרך לבדוק לאיזה קטגוריה הבירה
מתאימה. לבירות שונות יש כמות גז מומסת שונה כאשר בעיקרון לבירות החיטה הגרמניות יש את כמות הגז הגדולה ביותר(לדוגמא וויזן-בוק) ולאיילים אנגליים יש את כמות הגז הנמוכה ביותר(לדוגמא אינגליש ביטר). הנה מספר דוגמאות של סגנונות בירה שונים
:ורמת הגז המקובלת בסגנונות אלה
